אוסטריה הייתה עבורי תחרות איש הברזל השניה שאותה עשיתי.
הייתי צעיר ושחצן.
אחרי שסיימתי את הישראמן, חשבתי לעצמי שאין דבר שאני לא יכול להתמודד איתו
ושאוסטריה בשבילי יהיה כמו ספרינט —
בפועל אפשר להגיד שבוע לחימה…
נוחתים בוינה וישר לוקחים רכב.
בדרך אני נוסע טיפה מהר (גדלתי קצת מאז) וגורף כבר לזכותי שני דוחות תנועה
שיגיעו אליי חודש מאוחר יותר בשביל להיזכר במה שעברתי שם…
מגיע בחמישי ב23:00 בלילה למלון (משאיר לי כולה יומיים להתארגן..)
ומיד מגלה שהחדר שלנו בוטל.
אחרי קצת בכי והמון חנפנות מצליחים לגרוף איזה חדר פנוי ומבסוטים שמצאנו מקום לישון לטובת הסופש…
לא מצליחים לישון…
התרגשות – עוד לא.
כאבים מהטיסה והנסיעה – לא…
פשוט מזיע… איזה חום!! לא מבין מה קורה. אמרו שאירופה קרה..
אז אמרו…
תכלס לאוסטריה התאמנתי על הפנים.
חשבתי את עצמי מינימום לסבסטיאן – רכבתי המון
ואמרתי לעצמי שאני רוכב בוודאות חמש וחצי שעות (כישורי רכיבה חצי חצי)
בלי מד וואטים. בלי דופק. סוג של פרטיזן עם אופניים וגלגלים טובים וראש חזק…
____
זינוק
חם ואין חליפות – אני יוצא מת מהתעלה וטס אופניים.
סיבוב ראשון מדהים לפי תוכנית שעתיים ארבעים וחמש.
כמו באזר של תנור כך בדיוק בקילומטר ה90 נתפס לי בפעם ראשונה בחיי שריר ההמסטרינג…
הלו? מה הקשר עכשיו? מאיפה זה בא? מותח קצת וממשיך…
אבל בדרך כל עליונת קטנה מרגיש שזה הולך למקום לא הכי טוב ואז היא מגיעה –
העלייה הראשונה של הסיבוב השני.
האוסטרים מעודדים… הופ הופ הופ ובהופ הרביעי אני על הרצפה.
בוואט (חייב להיות מצחיק) אחת שתי הרגליים נתפסות לגמרי ואני כמו אבן נופל הצידה.
סעעעעעמק מה עכשיו??? מה עושים עם זה….?
הולך כמו מאובן קצת את העלייה עד שמצליח לכופף את הברך וחוזר לאופניים.
את שאר הקילומטרים אני כבר בפלטה קטנה והדבר חוזר בצורה מוגזמת בעליה השניה של התחרות.
רק עוד 6 ורבע שעות רכיבה… (תעשו אתם את החישוב) והחייל האמיץ יוצא לריצת חייו.
…או שמא אגיד להליכת חייו. חמישה קילומטרים של ריצה בחום שלא זכור לי שאמרו לי להתאמן עליו..
ואז 37 ק”מ של הליכה לתפארת מדינת השניר.
ג-י-ה-י-נ-ו-ם…
אז מה הוחלט מאז?
הבנתי שכדאי להתאמן בקבוצה, שחשוב להתאמן עם מאמן. ועוד יותר חשוב – להקשיב למאמן! ולבוא מוכן יותר לתחרות!!
בקיצור – צריך לכבד את התחרות!
אם עשיתם את זה – סביר שתהנו.
באופן אישי – מאז אני רק נהנה…
